1958 - פתיחת כיתה א הרא...פתיחת כיתה א הראשונה - כיתת ניצן הכוללת בני משק וילדי חוץ1958 - פתיחת כיתה א הראשונה - כיתת ניצן הכוללת בני משק וילדי חוץ
חזרהעריכה
פרטים (6)
ילדי ניצן
ילדי ניצן
ילדי ניצן
ילדי ניצן
כיתת ניצן
זכרונות של אייל שי (שולמן) מהילדות...
זכרונות
בקי ודני בדרך למנרה ותגובתו של חרשה
באחד הטיולים לקחתי את קבוצת ניצן לטיול בכביש העולה מקיבוץ יפתח למנרה. צידי הדרך הבוציים, היו עדיין מסוכנים להליכה, מחשש מוקשים שנותרו שם ממלחמת השחרור. הוזהרנו ללכת בכביש בלבד. לאורך כל הדרך הלכתי יד ביד עם זהרה, שהיתה בכושר גופני ויכולת עמידה ירודים מאלה של הילדים, בני הקיבוץ, והתעצלה או התקשתה ללכת. בחלק מהדרך היא יללה ואני החלטתי לא לוותר, מה שהוכיח את עצמו בסופו של דבר. בטיולים הבאים היא הלכה לא פחות טוב מכל האחרים. באחת המנוחות בדרך, לפני שהספקתי לפנות כה וכה, בקי התפרץ ורץ מהכביש לצד הדרך. ידעתי שיהיה זריז ממני ולא אצליח לתפוס אותו. פניתי לדני, שהערכתי אותו כבוגר נפשית, וכאחראי יותר מן האחרים ואמרתי לו לרוץ ממש על העקבות של בקי שהוטבעו בבוץ ולדרוך רק עליהן. אמרתי לו להחזיר את בקי בזהירות ובהחלטיות מירביות באותה הדרך. הוא הביא לי את הסורר ופשוט הפלקתי לו סטירה חינוכית. בסמינר הקיבוצים למדו אותנו שמותר להשתמש בכוח רק במקרה אחד: כשקיימת סכנת חיים. בחיל וברעדה באתי אחרי הטיול לחרשה, שהיה בשבילנו הנציג המובהק ביותר של הערכים הקיבוציים ביראון, וסיפרתי לו על המקרה. בסגנון הסרקסטי, האופייני לו, הוא הצביע על חבית מלאה מים שעמדה על הדשא ואמר לי שגם הוא יטפל בו באמצעות הטבלתו בחבית הזאת. הוקל לי...
גילוי הספר של חרשה
אחרי שעזבתי את יראון, לא ידעתי ששרה וחרשה היו שנים אחדות בשליחות בארצות הברית. לא ידעתי שחרשה פיתח תחביב צילום, המקצוע שבגללו, בעצם, עזבתי את הקיבוץ, לאחר שאישי לא יכול היה להמשיך לעסוק בו שם כמקצוען. שנים מאוחר יותר, גיליתי, ממש במקרה, ספר צילומים של חרשה, המלווה בטקסט של נתן יונתן, בשם: "עד סוף הקיץ האינדיאני". הספר צולם בארצות הברית. התרגשתי עד עומק נפשי. באתר האינטרנט של הפלמ"ח מצאתי גם את תולדות חייו כפי שכתבה אותם שרה, רעייתו. הוא הגיע בתנועה הקיבוצית לתפקיד הרם ביותר של מזכיר ברית התנועה הקיבוצית. מתוך אתר הפלמ"ח התברר לי שבקי קרוי על שם סבו, אביו של חרשה. יש בו גם צילום מצויין של חרשה מן השנים הרחוקות ההן. מומלץ לגלוש.
אמנתי את בקי ואת מיכל
כששרה יצאה ללמוד בבית הספר לאחיות וחרשה היה בשליחות בתנועה, היו שבועיים ששני ההורים נעדרו. אני התנדבתי לקחת את בקי ואת מיכל, אחרי הצהרים מבית הילדים, להעסיק אותם בשעות ההורים ולהשכיב אותם בבתי הילדים עם לילה. בקיצור, לשמש להם כאומנת. אני זוכרת שעשיתי שמיניות באוויר כדי שייהנו בחברתי, וכדי שיספרו להורים שהיה להם כיף. מקווה שהצלחתי. מאוד רציתי בהערכה מצד מי שנחשב בעינינו כמייצג המובהק ביותר של יראון, של הפלמ"ח ושל הקיבוץ המאוחד. כשהוא היה פותח את הפה באסיפות, תמיד השתררה דממה של יראת כבוד. כך על כל פנים זכור לי.
כלבם של בני משפחת ארדיטי
למשפחת ארדיטי היה כלב זאב מיתולוגי שקיבל את השם נאצר. כשצבי, או פולה, שימשו כגזבר, או כמרכז קניות, ונעדרו כל השבוע מן הבית, הם היו חוזרים באוטובוס הביתה בסוף השבוע. בטכס קבוע הכלב היה יוצא לעבר האוטובוס עוד לפני שזה נכנס למשק, כדי לפגוש את בעליו. הנהג, שבתקופה מסויימת היה אחיו של הזמר בני אמדורסקי, והתגורר במלכיה, היה פותח לו את הדלת והכלב היה מתנפל על בעליו בקפיצות שמחה ובקשקושי זנב. יחד היו יורדים מהאוטובוס כשהנהג פתח את הדלת שלו בקיבוץ. אף פעם לא הבנתי איך הכלב יודע שהגיע יום שישי ואיך ידע שבעליו נמצא בתוך האוטובוס.
אגב, אחד התענוגות בנסיעה בכביש הצמוד לגבול, שהיום האוטובוסים כבר לא עוברים בו, היה ההאצה שביצע נהג האוטובוס בקטע שבין ברעם ליראון. העליות והמורדות הפתאומיים, הצניחו את הקרביים כמו בגלישה ממתקן בלונה-פארק. זה היה מלווה תמיד בקריאות פחד והנאה.
דני היה קשור לכלב קשר חזק מאוד. יום אחד לא מצא את הכלב. ההורים ספרו לו שהוא נעלם. למעשה ירו בו אחרי שננשך על ידי שועל או כלב פרא והיתה סכנה שקבל כלבת. דני יצא למסע חיפושים אחר הכלב ומצא את גוויתו בואדי מדרום לקיבוץ. הוא הבין שההורים שיקרו לו. בזעמו הטיל עליהם חרם. במשך חודש ימים סרב לבוא לחדר או לדבר עם ההורים. באותה תקופה לקחתי אותו אלי לחדר כל יום אחר הצהרים. לאט, לאט שוחחתי איתו והסברתי לו את ההבדל בין שקר לבן, שכוונתו טובה, לשקר שמטרתו להרע. חודש לקח לו להפשיר אבל לבסוף עשה סולחה עם ההורים והפרשה נסגרה. אני מוכרחה להודות שיותר מכל תלמידי אהבתי את דני. את היושרה שלו, את האחריות, הבגרות והרצינות. בכל פעם כשאני שומעת את קולו ברדיו, המזהיר ישראלים פזיזים חסרי משמעת מפני טיולים לסיני, או לארצות נגועות בסכנת טרור – אני מתמלאת גאווה.
התאומים הזהים - רמון והראל
בשנות חברותי ביראון, הקיבוץ דמה לתחנת רכבת שכל הזמן התחלפו בו בני קיבוצים בגילאי העשרה, שכונו אז בני החטיבה, כמו גם משפחות שגוייסו לעזור ליראון שמנה קומץ חברים ובקושי התקיים. בין השאר אומצנו על ידי קיבוץ עין חרוד ובנוסף לעטרה והמרא, שנשארו ביראון כתגבורת של קבע, עברו בקיבוץ משפחות אחדות מעין חרוד. אחת המשפחות התברכה בתאומים זהים, שהזהות העצמית שלהם, כפעוטים, טרם התגבשה. גם כשאחד היה מחוץ לקיבוץ תאומו הנותר דיבר בלשון רבים: "אנחנו רוצים..." נדמה לי שחוץ מהוריהם אף אחד לא ידע מיהו מי. הם היו באמת זהים. בנוסף לכל מעלותיהם הם היו חובבי טבע. בין השאר אספו גם קרפדות למגירת הארונית שלצד מיטותיהם בבית הילדים. יום אחד הושיטו יד שחפנה יצור מעוך ואמרו: "זה התקלקל"...
התאומים השונים – דני ונורית
שלא כמו רמון והראל, דני ונורית ארדיטי היו שונים זה מזה באופן קיצוני. נורית היתה אמא קטנה שתמיד דאגה לדני. כשזה נעדר וחילקו משהו – היא תמיד דאגה שישאירו לו. "דני לא אכל", או: "דני לא קיבל" נשמע מפיה לעיתים קרובות. הוא לעומתו אף פעם לא הביע דאגה או התייחסות מילולית כלפי תאומתו. הוא היה מופנם ומעט מרוחק. היו לו כבר אז תכונות של מפקד.
זיו
בנם של אראלה ויוסי לוריא התקשה לבטא בשנותיו הראשונות את האות למד. ורוצה הגורל, שגם שם אימו וגם שם משפחתו כללו את האות המכשילה הזאת. נהננו לשאול אותו לשם משפחתו ולשם אימו כדי שישיב לנו אראיָה יוריָא. המשכנו והקשינו – ואיפה נמצאת יראון? והתשובה המצופה היתה: בגליל העליון. אלא שבפי זיו זה נשמע: בגיִיְ העיְיוֹן
המערה בואדי
מרגע שהראו לנו את הואדי שבין יראון לאביבים, שאז עוד לא הייתה קיימת, התאהבתי במקום הזה. המערה הגדולה במורד הצפוני של הואדי תמיד משכה אותי ולקחתי אליה גם את הילדים שלימדתי כבר בשנת עבודתי הראשונה. כשהיינו ביראון הגיעה לשם משלחת יפאנית כדי לחפש בה שרידים של האדם הקדמון, ששרידים שלו נמצאו במערה גם ליד העמוד של חקוק. ממצאים לא היו - אבל זאת היתה פתיחה מצויינת לפרק הלימוד על האדם הקדמון שהיה בתוכנית הלימודים אז.
לפני הירידה לואדי יש גם ביראון עמוד סלע מרשים. כבעלת נשמה רומנטית החלטתי שזאת יכולה להיות מצבה טבעית נהדרת למי שחפצים ביקרו. דמיינתי אפילו שבבוא יומי, וזה יהיה כמובן ביראון, כך האמנתי אז בשכנוע מלא, אבקש שיקברו אותי למרגלות הסלע הזה. לו היינו מגיעים ליראון לביקור ממושך יותר – הייתי מבקשת לטייל אליו שוב.
באחד הטיולים שלי, עם הכיתה, אל הואדי הזה, ואז אף פעם לא התלווה אלי שום מבוגר נוסף, מצאנו אודי-מדורה וקופסת שימורים שעליה כתב ערבי. מסתבר שכבר בימים השקטים ההם, בגבול לבנון-ישראל, שהיה הגבול השקט ביותר של המדינה, היו מי שדאגו לבקר אותנו. אני לא זוכרת שנבהלתי וגם לא הפסקתי את הטיול. בראייה לאחור – קלות דעת של נעורים.
אהבתי אז לזהות את פרטי הדרך באמצעות מפה בקנה מידה גדול.
המטע
בשנים הראשונות של המטע, הזכות להשתתף בקטיף האפרסקים היתה של העובדים הקבועים בלבד. את מקומם של עצי הדובדבן האחדים שמרו עובדי המטע בסוד, שמא נפשוט על הפרי. אבל, אחרי מספר שנים, כשחלקות רבות החלו להניב, הונהגו גיוסי הקטיף בבוקר. השערות העוקצניות של האפרסקים, שנתקעו בזרועות וברגליים החשופות, בעיקר כשהחום החל לעלות והזיעה לטפטף – לא היו חוויה מלבבת.
אני זוכרת את הגאווה כשהבאתי למשפחה מיראון את חמשת הקילוגרם של הפירות, שקיבל כל חבר כשיצא לחופשה. השנים האלו היו עדיין שנות צנע ופירות היו מצרך נדיר ויקר בעיר, אם בכלל היו. אפרסקים וודאי שהיו מצרך מותרות. שנה מסויימת כשהחלטתי לעשות דיאטה, אחת מרבות שעשיתי במהלך חיי, האפרסקים הוגשו כבר חופשי בחדר האוכל. אכלתי אז חודש ימים רק לֶבֶן ואפרסקים. החלום שהתגשם אחרי סיום מוצלח של הדיאטה ההיא היה חצאית לבנה, צרה, שהתקשטתי בה בגאווה, מה שקודם לכן לא יכולתי לחלום עליו.
את ריבת האפרסקים שרקחה עדנה, לימים פלד, לחדר האוכל,– אני לא שוכחת. בשנים מאוחרות יותר, ניסיתי לחקות אותה והפעם עם דובדבנים, שכבר הותרו למאכל לכל דיכפין, אבל השתמשתי במקום סוכר בממתיק מלאכותי. התוצאה שרדה רק ימים ספורים לפני שהעלתה עובש. עד היום כשאני קונה בשוק תפוחים, ששמה של יראון מתנוסס על קרטוניהם – אני מתמלאת געגועים וגאווה.
עקיפת חוקי האיסור על רכוש פרטי
כשהגענו ליראון אסור היה לרכוש או להביא בגדים או כל רכוש אחר שלא ניתן לנו בקיבוץ. אחת הקללות שהביאה את הקיבוץ למהפכות שחלות בו בשנים המאוחרות, וגרמו לעזיבות רבות, הייתה ההשוואה במיקרוסקופ בין הרכוש שיש לחבר זה לעומת מה שיש לחבר אחר כמו גם הרכילויות על חברים שפרצו גדר. הדרך לעקוף את האיסורים היתה לחזור ולפרום סוודרים ישנים, להוסיף צמר חדש, לא כל כך לגאלי, ולסרוג מהכל משהו חדש. אין אסיפת קיבוץ שבה לא ישבו החרוצות והריצו מסרגות במהירות מעוררת קינאה. המנהג הזה להעסיק את הידיים בשעת האזנה השתרש בי גם בשנים מאוחרות יותר. פעם, כשעסקתי באיזו שהיא עבודת יד, באסיפת מורות בבית ספר מקולל אחד שבו עבדתי - דרשה ממני המנהלת לחדול. לטעמה אי אפשר להקשיב ולעסוק בעבודת יד. כל הסברי שזה דווקא עוזר לי להתרכז – לא הועיל. הפסקתי לעבוד באותו בית ספר.
הכרם
כשהיינו ביראון גדל מצידו הדרום מזרחי של הקיבוץ כרם קטן, נטוע למרגלות הבניין הערבי, שאמרו כי שימש לפני מלחמת השחרור כבניין בית ספר.
באחת השנים, כשעבדנו שם בבציר, אמרו לנו שזה הבציר האחרון כי הכרם נמצא לא רנטבילי וייעקר. מסתבר שקונספציות משתנות. ערכו לנו טיול מיראון באגם החולה ממש לפני ייבושו. ליימים החיו את חלקו באגמון החולה. גם הכרם חזר וניטע שנים רבות אחר כך ויין יראון מקבל פרסים בין לאומיים.
הנחיתה הרכה לתפקיד
הציפיות ממורה ומכיתה ראשונה היו כל כך גבוהות, או לפחות כך הרגשתי, שכאשר סיימתי את הלימודים והייתי אמורה להתחיל לעבוד התמלאתי יראה ופיק ברכיים וממש ניתקפתי בהלה מפני הקפיצה למים. אני לא זוכרת בפני מי הבעתי את חששותי. על כל פנים שנת הלימודים לא התחילה בראשון לספטמבר משום שהסבת בית המגורים לכיתה עדיין לא הסתיימה. שלימל'ה הררי ז"ל, שיש לי בלב נקודה מאוד רכה כלפיו, קישר ביני ובין אחותו שהיתה אז חברת גינוסר ומורה וותיקה בקיבוץ. ביליתי אצלה בכיתה שבוע או שבועיים, כדי "להתחזק" ולראות איך התיאוריה מתממשת בחיי יום-יום. עוד במהלך הלימודים בסמינר ביליתי ימים אחדים גם בקיבוץ פרוד כדי לצפות בעבודה בכיתה שם. קשה לי לומר שההתנסויות הללו הפיגו את חששותי. אולי אפילו העצימו אותן. אבל אין כמו לקפוץ למים ולהתחיל לשחות וזה מה שעשיתי. אחרי זמן קצר מאוד הרגשתי בטחון מלא.
כשם שאני זוכרת מעט מאוד מארבע השנים הראשונות שלי כתלמידה בבית ספר, אני מאמינה שגם תלמידי "קבוצת ניצן" יזכרו מהשנים הללו מעט מאוד. יחד עם זאת, אני מאמינה שהשנים הללו היו בסיס מאוד מוצק למה שבני הכיתה התפתחו אליו בעתיד. עיסוקם במהלך חייהם לא הפתיע אותי. את הזרעים זיהיתי כבר בשנים הראשונות ההן. העלבון הצורב ביותר בהקשר הזה היה, כשנודע לי, לאחר מעשה, כי בסוף י"ב נערכה מסיבה גדולה למחזור הראשון ואליה לא הוזמנתי.
קליטת ילדי החוץ בכיתה
חמישה ילדי הקיבוץ הבכורים, שהיו מועמדים לכיתה הראשונה היו דני, נורית, יובל, בקי וגיל. הפרש הגיל ביניהם היה שלוש שנים אם אינני טועה. היו ביניהם צעירים מהגיל הרשמי של כיתה א' ואחרים מבוגרים ממנו. היה ברור שצריך יהיה לתגבר את מספרם בילדי חוץ. בשלושה מהם הייתי מעורבת ישירות בבחירתם ובהבאתם לקיבוץ: רבקה, אלי וזהרה. שלושה נוספים הובאו שלא בהתערבותי – שרה, שלא הייתי נזכרת בה אלמלא עיון בצילומים שיש לי מכיתת ניצן, איציק ואחר כך גם דיקלה. עם דיקלה אני שומרת קשר עד היום. כשעברתי ללמד בגבעת השלושה, אחרי יראון, היא עברה, במקרה, להיות תלמידתי גם שם. היום היא חברת קיבוץ צובא כבר שנים רבות.
אלי ורבקה היו הצלחה מבחינת הקליטה וההישארות בקיבוץ.
רבקה
את רבקה פגשתי בשיכון עולים עלוב בזכרון יעקב. האם נפטרה, האב לקה בטיפה המרה, האח הבכור היה חולה במחלת נפילה והיו עוד שני אחים קטנים, שרבקה טיפלה בהם. רבקה היתה מבוגרת יותר מכל ילדי קבוצת ניצן גם גילית וכמובן גם נפשית. ביום שלקחנו את רבקה לקיבוץ עברנו דרך חיפה לביתה של אמו המיתולוגית של אורי ניר. הסרנו מרבקה את השמלה הארוכה שנראתה כשמלה של ילדה ערביה, רחצנו אותה היטב מכף רגל ועד ראש וחפפנו את צמתה, כולל סרוק במסרק צפוף, מחשש שזו היתה נגועה בכינים. הלבשנו אותה מכף רגל ועד ראש בבגדים שהיו נהוגים אז בקיבוץ ורק כך העלינו אותה ליראון. אני מקווה שאין לה משקעים מאותו יום כפי שיש לעולים שרוססו בדי.די. טי. השנים הראשונות שלה ניכרות בה, לדעתי, עד היום הזה. מאוחר יותר נקלטו, לשמחתי, גם שני אחיה הצעירים בכיתות הבאות. התמיכה ההדדית של אחים הקלה על הרגשתם ועל היקלטותם.
החוויה הזאת של ביקורים באזורי המגורים של העלייה החדשה על מצוקותיה השאירה בי, צברית מדור רביעי, חותם עמוק.
אלי
את אלי הבאתי ממעברה במרומי הכרמל. היה לו עוד אח מבוגר יותר ואח צעיר ממנו. ההורים ביקשו שנקלוט לקיבוץ גם את אלי וגם את אחיו המבוגר ממנו בשנה. האב היה אמור לשלם משהו עבור החזקתם של הילדים. התלבטתי רבות האם לקלוט גם את האח המבוגר, מה שהיה מאלץ אותו "להשאר כיתה" וללמוד עם צעירים ממנו, או, לחילופין, להפנות אותו לקיבוץ אחר, שבו ישתלב עם בני גילו. בחרתי בדרך השנייה. זאת היתה אחת השגיאות שאני נושאת על מצפוני עד היום. אחרי חודשים ספורים האב הפסיק לשלם, ולמיטב ידיעתי התפרפר גם מן המשפחה. אני זוכרת את האם העדינה והתרבותית שמתחננת כי נמשיך להחזיק את אלי. יראון החליטה לאמץ אותו ללא תמורה. כל ילדי החוץ נקלטו במשפחות מאמצות בקיבוץ. אלי נקלט אצל צבי ויונה והם טיפלו בו נהדר. אחיו סולק מקיבוץ אחר כשהאב חדל לשלם. לימים סיפרו לי שהאח ירד מדרך הישר.
כשאלי נקלט בקיבוץ הוא סבל מפזילה איומה. אישפזנו אותו בבית חולים בחיפה לניתוח עיניים. בימים ההם, היה צריך לשכב במיטה על הגב עם עיניים מכוסות, אחרי ניתוח פזילה, מבלי להזיז את הראש במשך שבוע. אלי היה ילד מאוד אנרגטי והיה צריך לדאוג שבאמת ישכב ללא תזוזה. אז פותחו ההמצאות הראשונות שלי בנושא משחקים רב חושיים לילדים עיוורים שהתרחבו לימים למשחקייה, שכללה מאות פריטים ולספרי הדרכה למורות לילדים עיוורים. מצאתי אותיות גזורות מעץ, הניתנות למישוש, שבהן שיחקנו בהרכבת מילים. הבאתי תבלינים שהיה צריך לזהותם באמצעות מישוש, הבאתי משחקי הרכבה שאפשר היה לפעול בהם גם ללא ראייה, הקראתי ושרתי לו במשך שבוע ימים, כשאני יוצאת באוטובוס המוקדם לחיפה, מהלך של שעתיים נסיעה בימים ההם, וחוזרת לקיבוץ באוטובוס של אחר הצהרים. בצילומים שנותרו לי מהכיתה הוא נראה עם רטייה. העין הטובה היתה צריכה להיות מכוסה במשך זמן רב כדי להכריח את העין המנותחת לפעול. בצילומים מאוחרים יותר הוא נראה כבר עם שתי עיניים גלויות.
זהרה
את זהרה הבאתי לקיבוץ הודות להיכרות אישית. אביה, המהנדס, למד הנדסה ביחד עם אבי. אמה, שאלה היו נישואיה השניים, עבדה כמיילדת בכירה בבית חולים בילינסון והיתה המיילדת במחנה המעצר עתלית, שבו כלאו הבריטים את עולי האוניות הלא לגליות, שנתפסו על ידם. היא עזרה מאוד להגנה במבצעים של הברחת עולים מהמחנה החוצה כמיילדת מותר היה לה לצאת ולהכנס למחנה ללא הגבלה. לימים לקתה במחלת נפש, כנראה במאניה דפרסיה, ולא יכלה לטפל בזהרה. גם זהרה היתה לא יציבה והעבודה איתה לא היתה פשוטה. היא ניקלטה אצל שפרה ורפי. שנים רבות אחר כך היו לה סימפטומים לא בריאים, למרות שעשתה פעולה ציבורית מבורכת של הנהלת ועד-להצלת- רחוב שלוש ונוה צדק, זאת עוד לפני שהאזור הפך לאזור יוקרתי ומבוקש. באזור הזה גדלו גם היא וגם אביה.
אין ספק שבקליטת ילדי חוץ התנועה הקיבוצית הצילה הרבה נפשות, וזאת בצד כל הטענות הקשות שנשמעות מצד רבים מהם בשנות בגרותם.
בקי ודני בדרך למנרה ותגובתו של חרשה
באחד הטיולים לקחתי את קבוצת ניצן לטיול בכביש העולה מקיבוץ יפתח למנרה. צידי הדרך הבוציים, היו עדיין מסוכנים להליכה, מחשש מוקשים שנותרו שם ממלחמת השחרור. הוזהרנו ללכת בכביש בלבד. לאורך כל הדרך הלכתי יד ביד עם זהרה, שהיתה בכושר גופני ויכולת עמידה ירודים מאלה של הילדים, בני הקיבוץ, והתעצלה או התקשתה ללכת. בחלק מהדרך היא יללה ואני החלטתי לא לוותר, מה שהוכיח את עצמו בסופו של דבר. בטיולים הבאים היא הלכה לא פחות טוב מכל האחרים. באחת המנוחות בדרך, לפני שהספקתי לפנות כה וכה, בקי התפרץ ורץ מהכביש לצד הדרך. ידעתי שיהיה זריז ממני ולא אצליח לתפוס אותו. פניתי לדני, שהערכתי אותו כבוגר נפשית, וכאחראי יותר מן האחרים ואמרתי לו לרוץ ממש על העקבות של בקי שהוטבעו בבוץ ולדרוך רק עליהן. אמרתי לו להחזיר את בקי בזהירות ובהחלטיות מירביות באותה הדרך. הוא הביא לי את הסורר ופשוט הפלקתי לו סטירה חינוכית. בסמינר הקיבוצים למדו אותנו שמותר להשתמש בכוח רק במקרה אחד: כשקיימת סכנת חיים. בחיל וברעדה באתי אחרי הטיול לחרשה, שהיה בשבילנו הנציג המובהק ביותר של הערכים הקיבוציים ביראון, וסיפרתי לו על המקרה. בסגנון הסרקסטי, האופייני לו, הוא הצביע על חבית מלאה מים שעמדה על הדשא ואמר לי שגם הוא יטפל בו באמצעות הטבלתו בחבית הזאת. הוקל לי...
גילוי הספר של חרשה
אחרי שעזבתי את יראון, לא ידעתי ששרה וחרשה היו שנים אחדות בשליחות בארצות הברית. לא ידעתי שחרשה פיתח תחביב צילום, המקצוע שבגללו, בעצם, עזבתי את הקיבוץ, לאחר שאישי לא יכול היה להמשיך לעסוק בו שם כמקצוען. שנים מאוחר יותר, גיליתי, ממש במקרה, ספר צילומים של חרשה, המלווה בטקסט של נתן יונתן, בשם: "עד סוף הקיץ האינדיאני". הספר צולם בארצות הברית. התרגשתי עד עומק נפשי. באתר האינטרנט של הפלמ"ח מצאתי גם את תולדות חייו כפי שכתבה אותם שרה, רעייתו. הוא הגיע בתנועה הקיבוצית לתפקיד הרם ביותר של מזכיר ברית התנועה הקיבוצית. מתוך אתר הפלמ"ח התברר לי שבקי קרוי על שם סבו, אביו של חרשה. יש בו גם צילום מצויין של חרשה מן השנים הרחוקות ההן. מומלץ לגלוש.
אמנתי את בקי ואת מיכל
כששרה יצאה ללמוד בבית הספר לאחיות וחרשה היה בשליחות בתנועה, היו שבועיים ששני ההורים נעדרו. אני התנדבתי לקחת את בקי ואת מיכל, אחרי הצהרים מבית הילדים, להעסיק אותם בשעות ההורים ולהשכיב אותם בבתי הילדים עם לילה. בקיצור, לשמש להם כאומנת. אני זוכרת שעשיתי שמיניות באוויר כדי שייהנו בחברתי, וכדי שיספרו להורים שהיה להם כיף. מקווה שהצלחתי. מאוד רציתי בהערכה מצד מי שנחשב בעינינו כמייצג המובהק ביותר של יראון, של הפלמ"ח ושל הקיבוץ המאוחד. כשהוא היה פותח את הפה באסיפות, תמיד השתררה דממה של יראת כבוד. כך על כל פנים זכור לי.
כלבם של בני משפחת ארדיטי
למשפחת ארדיטי היה כלב זאב מיתולוגי שקיבל את השם נאצר. כשצבי, או פולה, שימשו כגזבר, או כמרכז קניות, ונעדרו כל השבוע מן הבית, הם היו חוזרים באוטובוס הביתה בסוף השבוע. בטכס קבוע הכלב היה יוצא לעבר האוטובוס עוד לפני שזה נכנס למשק, כדי לפגוש את בעליו. הנהג, שבתקופה מסויימת היה אחיו של הזמר בני אמדורסקי, והתגורר במלכיה, היה פותח לו את הדלת והכלב היה מתנפל על בעליו בקפיצות שמחה ובקשקושי זנב. יחד היו יורדים מהאוטובוס כשהנהג פתח את הדלת שלו בקיבוץ. אף פעם לא הבנתי איך הכלב יודע שהגיע יום שישי ואיך ידע שבעליו נמצא בתוך האוטובוס.
אגב, אחד התענוגות בנסיעה בכביש הצמוד לגבול, שהיום האוטובוסים כבר לא עוברים בו, היה ההאצה שביצע נהג האוטובוס בקטע שבין ברעם ליראון. העליות והמורדות הפתאומיים, הצניחו את הקרביים כמו בגלישה ממתקן בלונה-פארק. זה היה מלווה תמיד בקריאות פחד והנאה.
דני היה קשור לכלב קשר חזק מאוד. יום אחד לא מצא את הכלב. ההורים ספרו לו שהוא נעלם. למעשה ירו בו אחרי שננשך על ידי שועל או כלב פרא והיתה סכנה שקבל כלבת. דני יצא למסע חיפושים אחר הכלב ומצא את גוויתו בואדי מדרום לקיבוץ. הוא הבין שההורים שיקרו לו. בזעמו הטיל עליהם חרם. במשך חודש ימים סרב לבוא לחדר או לדבר עם ההורים. באותה תקופה לקחתי אותו אלי לחדר כל יום אחר הצהרים. לאט, לאט שוחחתי איתו והסברתי לו את ההבדל בין שקר לבן, שכוונתו טובה, לשקר שמטרתו להרע. חודש לקח לו להפשיר אבל לבסוף עשה סולחה עם ההורים והפרשה נסגרה. אני מוכרחה להודות שיותר מכל תלמידי אהבתי את דני. את היושרה שלו, את האחריות, הבגרות והרצינות. בכל פעם כשאני שומעת את קולו ברדיו, המזהיר ישראלים פזיזים חסרי משמעת מפני טיולים לסיני, או לארצות נגועות בסכנת טרור – אני מתמלאת גאווה.
התאומים הזהים - רמון והראל
בשנות חברותי ביראון, הקיבוץ דמה לתחנת רכבת שכל הזמן התחלפו בו בני קיבוצים בגילאי העשרה, שכונו אז בני החטיבה, כמו גם משפחות שגוייסו לעזור ליראון שמנה קומץ חברים ובקושי התקיים. בין השאר אומצנו על ידי קיבוץ עין חרוד ובנוסף לעטרה והמרא, שנשארו ביראון כתגבורת של קבע, עברו בקיבוץ משפחות אחדות מעין חרוד. אחת המשפחות התברכה בתאומים זהים, שהזהות העצמית שלהם, כפעוטים, טרם התגבשה. גם כשאחד היה מחוץ לקיבוץ תאומו הנותר דיבר בלשון רבים: "אנחנו רוצים..." נדמה לי שחוץ מהוריהם אף אחד לא ידע מיהו מי. הם היו באמת זהים. בנוסף לכל מעלותיהם הם היו חובבי טבע. בין השאר אספו גם קרפדות למגירת הארונית שלצד מיטותיהם בבית הילדים. יום אחד הושיטו יד שחפנה יצור מעוך ואמרו: "זה התקלקל"...
התאומים השונים – דני ונורית
שלא כמו רמון והראל, דני ונורית ארדיטי היו שונים זה מזה באופן קיצוני. נורית היתה אמא קטנה שתמיד דאגה לדני. כשזה נעדר וחילקו משהו – היא תמיד דאגה שישאירו לו. "דני לא אכל", או: "דני לא קיבל" נשמע מפיה לעיתים קרובות. הוא לעומתו אף פעם לא הביע דאגה או התייחסות מילולית כלפי תאומתו. הוא היה מופנם ומעט מרוחק. היו לו כבר אז תכונות של מפקד.
זיו
בנם של אראלה ויוסי לוריא התקשה לבטא בשנותיו הראשונות את האות למד. ורוצה הגורל, שגם שם אימו וגם שם משפחתו כללו את האות המכשילה הזאת. נהננו לשאול אותו לשם משפחתו ולשם אימו כדי שישיב לנו אראיָה יוריָא. המשכנו והקשינו – ואיפה נמצאת יראון? והתשובה המצופה היתה: בגליל העליון. אלא שבפי זיו זה נשמע: בגיִיְ העיְיוֹן
המערה בואדי
מרגע שהראו לנו את הואדי שבין יראון לאביבים, שאז עוד לא הייתה קיימת, התאהבתי במקום הזה. המערה הגדולה במורד הצפוני של הואדי תמיד משכה אותי ולקחתי אליה גם את הילדים שלימדתי כבר בשנת עבודתי הראשונה. כשהיינו ביראון הגיעה לשם משלחת יפאנית כדי לחפש בה שרידים של האדם הקדמון, ששרידים שלו נמצאו במערה גם ליד העמוד של חקוק. ממצאים לא היו - אבל זאת היתה פתיחה מצויינת לפרק הלימוד על האדם הקדמון שהיה בתוכנית הלימודים אז.
לפני הירידה לואדי יש גם ביראון עמוד סלע מרשים. כבעלת נשמה רומנטית החלטתי שזאת יכולה להיות מצבה טבעית נהדרת למי שחפצים ביקרו. דמיינתי אפילו שבבוא יומי, וזה יהיה כמובן ביראון, כך האמנתי אז בשכנוע מלא, אבקש שיקברו אותי למרגלות הסלע הזה. לו היינו מגיעים ליראון לביקור ממושך יותר – הייתי מבקשת לטייל אליו שוב.
באחד הטיולים שלי, עם הכיתה, אל הואדי הזה, ואז אף פעם לא התלווה אלי שום מבוגר נוסף, מצאנו אודי-מדורה וקופסת שימורים שעליה כתב ערבי. מסתבר שכבר בימים השקטים ההם, בגבול לבנון-ישראל, שהיה הגבול השקט ביותר של המדינה, היו מי שדאגו לבקר אותנו. אני לא זוכרת שנבהלתי וגם לא הפסקתי את הטיול. בראייה לאחור – קלות דעת של נעורים.
אהבתי אז לזהות את פרטי הדרך באמצעות מפה בקנה מידה גדול.
המטע
בשנים הראשונות של המטע, הזכות להשתתף בקטיף האפרסקים היתה של העובדים הקבועים בלבד. את מקומם של עצי הדובדבן האחדים שמרו עובדי המטע בסוד, שמא נפשוט על הפרי. אבל, אחרי מספר שנים, כשחלקות רבות החלו להניב, הונהגו גיוסי הקטיף בבוקר. השערות העוקצניות של האפרסקים, שנתקעו בזרועות וברגליים החשופות, בעיקר כשהחום החל לעלות והזיעה לטפטף – לא היו חוויה מלבבת.
אני זוכרת את הגאווה כשהבאתי למשפחה מיראון את חמשת הקילוגרם של הפירות, שקיבל כל חבר כשיצא לחופשה. השנים האלו היו עדיין שנות צנע ופירות היו מצרך נדיר ויקר בעיר, אם בכלל היו. אפרסקים וודאי שהיו מצרך מותרות. שנה מסויימת כשהחלטתי לעשות דיאטה, אחת מרבות שעשיתי במהלך חיי, האפרסקים הוגשו כבר חופשי בחדר האוכל. אכלתי אז חודש ימים רק לֶבֶן ואפרסקים. החלום שהתגשם אחרי סיום מוצלח של הדיאטה ההיא היה חצאית לבנה, צרה, שהתקשטתי בה בגאווה, מה שקודם לכן לא יכולתי לחלום עליו.
את ריבת האפרסקים שרקחה עדנה, לימים פלד, לחדר האוכל,– אני לא שוכחת. בשנים מאוחרות יותר, ניסיתי לחקות אותה והפעם עם דובדבנים, שכבר הותרו למאכל לכל דיכפין, אבל השתמשתי במקום סוכר בממתיק מלאכותי. התוצאה שרדה רק ימים ספורים לפני שהעלתה עובש. עד היום כשאני קונה בשוק תפוחים, ששמה של יראון מתנוסס על קרטוניהם – אני מתמלאת געגועים וגאווה.
עקיפת חוקי האיסור על רכוש פרטי
כשהגענו ליראון אסור היה לרכוש או להביא בגדים או כל רכוש אחר שלא ניתן לנו בקיבוץ. אחת הקללות שהביאה את הקיבוץ למהפכות שחלות בו בשנים המאוחרות, וגרמו לעזיבות רבות, הייתה ההשוואה במיקרוסקופ בין הרכוש שיש לחבר זה לעומת מה שיש לחבר אחר כמו גם הרכילויות על חברים שפרצו גדר. הדרך לעקוף את האיסורים היתה לחזור ולפרום סוודרים ישנים, להוסיף צמר חדש, לא כל כך לגאלי, ולסרוג מהכל משהו חדש. אין אסיפת קיבוץ שבה לא ישבו החרוצות והריצו מסרגות במהירות מעוררת קינאה. המנהג הזה להעסיק את הידיים בשעת האזנה השתרש בי גם בשנים מאוחרות יותר. פעם, כשעסקתי באיזו שהיא עבודת יד, באסיפת מורות בבית ספר מקולל אחד שבו עבדתי - דרשה ממני המנהלת לחדול. לטעמה אי אפשר להקשיב ולעסוק בעבודת יד. כל הסברי שזה דווקא עוזר לי להתרכז – לא הועיל. הפסקתי לעבוד באותו בית ספר.
הכרם
כשהיינו ביראון גדל מצידו הדרום מזרחי של הקיבוץ כרם קטן, נטוע למרגלות הבניין הערבי, שאמרו כי שימש לפני מלחמת השחרור כבניין בית ספר.
באחת השנים, כשעבדנו שם בבציר, אמרו לנו שזה הבציר האחרון כי הכרם נמצא לא רנטבילי וייעקר. מסתבר שקונספציות משתנות. ערכו לנו טיול מיראון באגם החולה ממש לפני ייבושו. ליימים החיו את חלקו באגמון החולה. גם הכרם חזר וניטע שנים רבות אחר כך ויין יראון מקבל פרסים בין לאומיים.
הנחיתה הרכה לתפקיד
הציפיות ממורה ומכיתה ראשונה היו כל כך גבוהות, או לפחות כך הרגשתי, שכאשר סיימתי את הלימודים והייתי אמורה להתחיל לעבוד התמלאתי יראה ופיק ברכיים וממש ניתקפתי בהלה מפני הקפיצה למים. אני לא זוכרת בפני מי הבעתי את חששותי. על כל פנים שנת הלימודים לא התחילה בראשון לספטמבר משום שהסבת בית המגורים לכיתה עדיין לא הסתיימה. שלימל'ה הררי ז"ל, שיש לי בלב נקודה מאוד רכה כלפיו, קישר ביני ובין אחותו שהיתה אז חברת גינוסר ומורה וותיקה בקיבוץ. ביליתי אצלה בכיתה שבוע או שבועיים, כדי "להתחזק" ולראות איך התיאוריה מתממשת בחיי יום-יום. עוד במהלך הלימודים בסמינר ביליתי ימים אחדים גם בקיבוץ פרוד כדי לצפות בעבודה בכיתה שם. קשה לי לומר שההתנסויות הללו הפיגו את חששותי. אולי אפילו העצימו אותן. אבל אין כמו לקפוץ למים ולהתחיל לשחות וזה מה שעשיתי. אחרי זמן קצר מאוד הרגשתי בטחון מלא.
כשם שאני זוכרת מעט מאוד מארבע השנים הראשונות שלי כתלמידה בבית ספר, אני מאמינה שגם תלמידי "קבוצת ניצן" יזכרו מהשנים הללו מעט מאוד. יחד עם זאת, אני מאמינה שהשנים הללו היו בסיס מאוד מוצק למה שבני הכיתה התפתחו אליו בעתיד. עיסוקם במהלך חייהם לא הפתיע אותי. את הזרעים זיהיתי כבר בשנים הראשונות ההן. העלבון הצורב ביותר בהקשר הזה היה, כשנודע לי, לאחר מעשה, כי בסוף י"ב נערכה מסיבה גדולה למחזור הראשון ואליה לא הוזמנתי.
קליטת ילדי החוץ בכיתה
חמישה ילדי הקיבוץ הבכורים, שהיו מועמדים לכיתה הראשונה היו דני, נורית, יובל, בקי וגיל. הפרש הגיל ביניהם היה שלוש שנים אם אינני טועה. היו ביניהם צעירים מהגיל הרשמי של כיתה א' ואחרים מבוגרים ממנו. היה ברור שצריך יהיה לתגבר את מספרם בילדי חוץ. בשלושה מהם הייתי מעורבת ישירות בבחירתם ובהבאתם לקיבוץ: רבקה, אלי וזהרה. שלושה נוספים הובאו שלא בהתערבותי – שרה, שלא הייתי נזכרת בה אלמלא עיון בצילומים שיש לי מכיתת ניצן, איציק ואחר כך גם דיקלה. עם דיקלה אני שומרת קשר עד היום. כשעברתי ללמד בגבעת השלושה, אחרי יראון, היא עברה, במקרה, להיות תלמידתי גם שם. היום היא חברת קיבוץ צובא כבר שנים רבות.
אלי ורבקה היו הצלחה מבחינת הקליטה וההישארות בקיבוץ.
רבקה
את רבקה פגשתי בשיכון עולים עלוב בזכרון יעקב. האם נפטרה, האב לקה בטיפה המרה, האח הבכור היה חולה במחלת נפילה והיו עוד שני אחים קטנים, שרבקה טיפלה בהם. רבקה היתה מבוגרת יותר מכל ילדי קבוצת ניצן גם גילית וכמובן גם נפשית. ביום שלקחנו את רבקה לקיבוץ עברנו דרך חיפה לביתה של אמו המיתולוגית של אורי ניר. הסרנו מרבקה את השמלה הארוכה שנראתה כשמלה של ילדה ערביה, רחצנו אותה היטב מכף רגל ועד ראש וחפפנו את צמתה, כולל סרוק במסרק צפוף, מחשש שזו היתה נגועה בכינים. הלבשנו אותה מכף רגל ועד ראש בבגדים שהיו נהוגים אז בקיבוץ ורק כך העלינו אותה ליראון. אני מקווה שאין לה משקעים מאותו יום כפי שיש לעולים שרוססו בדי.די. טי. השנים הראשונות שלה ניכרות בה, לדעתי, עד היום הזה. מאוחר יותר נקלטו, לשמחתי, גם שני אחיה הצעירים בכיתות הבאות. התמיכה ההדדית של אחים הקלה על הרגשתם ועל היקלטותם.
החוויה הזאת של ביקורים באזורי המגורים של העלייה החדשה על מצוקותיה השאירה בי, צברית מדור רביעי, חותם עמוק.
אלי
את אלי הבאתי ממעברה במרומי הכרמל. היה לו עוד אח מבוגר יותר ואח צעיר ממנו. ההורים ביקשו שנקלוט לקיבוץ גם את אלי וגם את אחיו המבוגר ממנו בשנה. האב היה אמור לשלם משהו עבור החזקתם של הילדים. התלבטתי רבות האם לקלוט גם את האח המבוגר, מה שהיה מאלץ אותו "להשאר כיתה" וללמוד עם צעירים ממנו, או, לחילופין, להפנות אותו לקיבוץ אחר, שבו ישתלב עם בני גילו. בחרתי בדרך השנייה. זאת היתה אחת השגיאות שאני נושאת על מצפוני עד היום. אחרי חודשים ספורים האב הפסיק לשלם, ולמיטב ידיעתי התפרפר גם מן המשפחה. אני זוכרת את האם העדינה והתרבותית שמתחננת כי נמשיך להחזיק את אלי. יראון החליטה לאמץ אותו ללא תמורה. כל ילדי החוץ נקלטו במשפחות מאמצות בקיבוץ. אלי נקלט אצל צבי ויונה והם טיפלו בו נהדר. אחיו סולק מקיבוץ אחר כשהאב חדל לשלם. לימים סיפרו לי שהאח ירד מדרך הישר.
כשאלי נקלט בקיבוץ הוא סבל מפזילה איומה. אישפזנו אותו בבית חולים בחיפה לניתוח עיניים. בימים ההם, היה צריך לשכב במיטה על הגב עם עיניים מכוסות, אחרי ניתוח פזילה, מבלי להזיז את הראש במשך שבוע. אלי היה ילד מאוד אנרגטי והיה צריך לדאוג שבאמת ישכב ללא תזוזה. אז פותחו ההמצאות הראשונות שלי בנושא משחקים רב חושיים לילדים עיוורים שהתרחבו לימים למשחקייה, שכללה מאות פריטים ולספרי הדרכה למורות לילדים עיוורים. מצאתי אותיות גזורות מעץ, הניתנות למישוש, שבהן שיחקנו בהרכבת מילים. הבאתי תבלינים שהיה צריך לזהותם באמצעות מישוש, הבאתי משחקי הרכבה שאפשר היה לפעול בהם גם ללא ראייה, הקראתי ושרתי לו במשך שבוע ימים, כשאני יוצאת באוטובוס המוקדם לחיפה, מהלך של שעתיים נסיעה בימים ההם, וחוזרת לקיבוץ באוטובוס של אחר הצהרים. בצילומים שנותרו לי מהכיתה הוא נראה עם רטייה. העין הטובה היתה צריכה להיות מכוסה במשך זמן רב כדי להכריח את העין המנותחת לפעול. בצילומים מאוחרים יותר הוא נראה כבר עם שתי עיניים גלויות.
זהרה
את זהרה הבאתי לקיבוץ הודות להיכרות אישית. אביה, המהנדס, למד הנדסה ביחד עם אבי. אמה, שאלה היו נישואיה השניים, עבדה כמיילדת בכירה בבית חולים בילינסון והיתה המיילדת במחנה המעצר עתלית, שבו כלאו הבריטים את עולי האוניות הלא לגליות, שנתפסו על ידם. היא עזרה מאוד להגנה במבצעים של הברחת עולים מהמחנה החוצה כמיילדת מותר היה לה לצאת ולהכנס למחנה ללא הגבלה. לימים לקתה במחלת נפש, כנראה במאניה דפרסיה, ולא יכלה לטפל בזהרה. גם זהרה היתה לא יציבה והעבודה איתה לא היתה פשוטה. היא ניקלטה אצל שפרה ורפי. שנים רבות אחר כך היו לה סימפטומים לא בריאים, למרות שעשתה פעולה ציבורית מבורכת של הנהלת ועד-להצלת- רחוב שלוש ונוה צדק, זאת עוד לפני שהאזור הפך לאזור יוקרתי ומבוקש. באזור הזה גדלו גם היא וגם אביה.
אין ספק שבקליטת ילדי חוץ התנועה הקיבוצית הצילה הרבה נפשות, וזאת בצד כל הטענות הקשות שנשמעות מצד רבים מהם בשנות בגרותם.